גורבנוב נ' דרור כנף תפעול ושירותים בע"מ

פסק דין

התובעת, אשר הועסקה על ידי הנתבעת בענף הניקיון, עותרת בתביעה דנן להכיר בזכויות הנובעות לטענתה מתקופת עבודתה ומסיומה.

רקע עובדתי וההליך שבפנינו

הנתבעת, חברת לשירותי ניקיון, העסיקה את התובעת בתקופה שבין 24.7.2006 ועד 18.2.2009. התובעת התפטרה מעבודתה, לטענתה בנסיבות המקימות לה זכות לפיצויי פיטורים.

משך כל תקופת עבודתה, הועסקה התובעת בניקיון חברת צורן, משך 5 ימי עבודה בשבוע (סע' 11 לתצהיר התובעת). עד חודש 11/2006 הועסקה התובעת 3 שעות ביום (תקופה ראשונה); לאחר מכן ועד חודש אפריל 2007 הועסקה 4 שעות ביום (תקופה שניה); החל ממאי 2007 ועד סיום עבודתה (תקופה שלישית) עבדה לפחות משרה מלאה, כאשר לטענתה אף עבדה מעבר לכך.

התובעת השתכרה שכר מינימום ועל עבודתה חל צו ההרחבה בענף הניקיון.

לטענת התובעת, הנתבעת נותרה חייבת לה עבור דמי הבראה, חגים, חופשה, פנסיה והפרשי שכר לרבות גמול שעות נוספות. בנוסף היא עותרת לתשלום פיצויי פיטורים, באשר לטענתה התפטרה מחמת אי תשלום זכויותיה.

התובעת העידה לבדה מטעם התביעה ואילו מטעם הנתבעת העידו מר משה דדון, מנהל הנתבעת (להלן – דדון), גב' אירינה בילאוס, עובדת אשר הועסקה לצד התובעת (להלן – בילאוס) וכן אחותה של התובעת, גב' נטליה גינזבורג, אשר הועסקה מטעם הנתבעת באותו אתר והיתה המפקחת על עובדות הניקיון (להלן – אחותה).

דיון והכרעה

א.תגמולים לפנסיה

אין חולק שהתובעת זכאית להפרשות מעסיק לפנסיה מכוח צו ההרחבה בענף הניקיון וכי הנתבעת לא קיימה חובתה זו במלואה כלפי התובעת.

בהעדר אפשרות להעביר כיום בפועל את התשלומים לקרן הפנסיה, זכאית התובעת לקבל את הסכומים שהיה המעסיק צריך לשלם לקרן הפנסיה (ע"ע 300001/98 בוריס שוסטר נ' רמי חרושת מרצפות בע"מ, עבודה ארצי לג (31) 25).

הנתבעת קיבלה את סכום התביעה ברכיב זה כנכון (עמ' 2, ש' 22; עמ' 5, ש' 7) ועל כן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה, בסך 3,856 ₪, כשהוא נושא הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.11.2007 (אמצע תקופת העבודה) ועד מועד התשלום המלא בפועל.

ב.פדיון חופשה שנתית

התובעת מפנה לתלושי השכר מהם עולה כי מהלך כל תקופת עבודתה שולמו לה 537 ₪ בלבד בגין חופשה שנתית ועותרת לתשלום פדיון בסך 4,071 ₪, לפי 36 ימי חופשה (קלנדריים) בערך 128 ₪, פחות הסכום ששולם.

הנתבעת מבקשת לערוך תחשיב נפרד ביחס לכל תקופת עבודה, נוכח השינויים בהיקפי המשרה בה הועסקה התובעת.

חופשה אשר לא ניתנת לעובד מהלך תקופת העבודה, ניתנת לו כפדיון, בכפוף למגבלות הקבועות בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951.

מכיוון שהתובעת הועסקה 31 חודשים, הרי שהיתה זכאית עבור אותה תקופה ל-36 ימי חופשה קלנדריים (31/12 *14). תלושי השכר של התובעת מעידים על תשלום בסך 537 ₪ בלבד, מהלך כל תקופת עבודתה, בחודשים 9-11/2008, סכום שווה ערך ל-4 ימים קלנדרים ולפיכך, זכאית התובעת לפדיון 32 ימים.

בהתאם לסע' 10 לחוק חופשה שנתית, המעביד חייב לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל, כאשר השכר הרגיל לעובד שעתי הינו "שכר העבודה היומי הממוצע כפול במספר ימי החופשה". שכר העבודה היומי הממוצע מוגדר כסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שקדמה לחופשה למספר תשעים.

באשר לעובד בשכר חודשי, נקבע כי דמי החופשה שווים לשכר שהיה מקבל העובד לולא יצא לחופשה.